ארבע פרשיות

מַסֶּכֶת מְגִלָּה היא המסכת העשירית בסדר מועד שבמשנה, בתלמוד ובתוספתא. במסכת זו ארבעה פרקים אשר עוסקים בפרטי ההלכות של קריאת המגילה בפורים, בקריאת התורה וההפטרות בשבתות, חגים ושאר זמני הקריאה, וכן דיני קדושת ומכירת בית הכנסת ותשמישי קדושה שונים.

פרשת השבוע היא קטע נבחר מתוך חמשת חומשי התורה המיועד לקריאה שבועית, במטרה להשלים את לימוד התורה כולה במשך שנה אחת. בחלוקה חד-שנתית מתקבלות 54 "פרשות", כאשר בהתאמתם למחזור שנתי לעיתים מאחדים את חלקן זו עם זו לכדי מכלול של 46 עד 53 חלקים. מנגד, היה מנהג קדום יותר בארץ ישראל שלפיו החלוקה הייתה ליותר מקטעים והקריאה במתכונת זו ארכה כשלוש שנים וחצי.

תַּלְמוּד בָּבְלִי הוא חיבור ייחודי המפרט את הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, שהתגוררו בבבל ובארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, בפרט על המשנה ועל הברייתות.

ספר תורה הוא מגילת קלף או גוויל שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

עלייה לתורה היא הזמנה לקרוא בתורה בזמן התפילה במניין. כל עולה לתורה קורא חלק מהפרשה הנקראת באותו יום.

גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב במגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומראן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

הַשַּׁבָּת היא יום קדושה, שביתה ממלאכה ומנוחה שבועי ביהדות, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בראשיתו של "ליל שבת", ערבו של יום שישי לאחר שקיעת החמה, החל מזמן "בין השמשות", וסיומה הוא ביום המחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי "מוצאי שבת".

רֹאשׁ חֹדֶש הוא היום הראשון בכל חודש עברי. בחודשים מלאים - המונים שלושים יום - גם היום האחרון נחשב ראש חודש של החודש הבא. והוא מעין מועד ביהדות. הכרזה על ראש חודש מכריעה למעשה מתי יצוינו החגים היהודיים, הנקבעים לפי התאריך העברי.

קריאת התורה היא הקראה של פרשה מתוך ספר תורה, לפני ציבור - לפחות מניין. קריאת התורה היא אחת התקנות העתיקות ביותר ביהדות. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים וימי חול המועד, וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית וצומות. בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים, כגון בשחרית של ראש חודש, חנוכה ופורים ובזרמים הליברליים כגון היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית וכן בחוגים מסוימים גם בציונות הדתית גם ביום העצמאות, ובתעניות.

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל היא מצווה מהתורה על כל איש בישראל לשלם מדי שנה כופר נפש להקדש. חיוב זה חל רק בזמן שבית המקדש קיים, אך יש קהילות הנוהגות גם כיום לתת 'זכר למחצית השקל' קודם חג הפורים. מנהג נוסף הקשור למצווה הוא קריאת פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חודש אדר.

פרשת כִּי תִשָּׂא היא פרשת השבוע התשיעית בספר שמות. על פי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק ל', פסוק י"א ומסתיימת בפרק ל"ד, פסוק ל"ה. תחילת הפרשה עוסקת במצוות מחצית השקל, ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.

פרשת השבוע היא קטע נבחר מתוך חמשת חומשי התורה המיועד לקריאה שבועית, במטרה להשלים את לימוד התורה כולה במשך שנה אחת. בחלוקה חד-שנתית מתקבלות 54 "פרשות", כאשר בהתאמתם למחזור שנתי לעיתים מאחדים את חלקן זו עם זו לכדי מכלול של 46 עד 53 חלקים. מנגד, היה מנהג קדום יותר בארץ ישראל שלפיו החלוקה הייתה ליותר מקטעים והקריאה במתכונת זו ארכה כשלוש שנים וחצי.

ביהדות, קָרְבָּנוֹת הם סוגי בעלי חיים או מינים מסוימים מן הצומח אשר היו מוצעים בבית המקדש בירושלים, בזמנים ובמועדים שונים, ושם היו מוקטרים על ידי הכהנים על אש המזבח, או נאכלים על ידם, בהתאם לסוג הקורבן. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קרבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קרבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מקום השראת השכינה, ומתוך כך שימש כמרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמקדש להקרבת קורבנות, עלייה לרגל ותפילה. בית המקדש הראשון היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצידם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול, שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על שם מחברו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים. הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

מצוות זכירת מעשה עמלק היא מצווה המתייחסת לחובה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים. מצווה זו מהווה מעין אמצעי עזר לעודד את ביצוע מצוות מחיית זכר עמלק. על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור - השבת שלפני פורים. המצווה כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

יְצִיאַת מִצְרַיִם היא סיפור מקראי. על פי הסיפור, המופיע בחלקו או במלואו בקאנון הדתות האברהמיות, ביציאת מצרים שוחררו בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. הסיפור מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית.

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

במגילת אסתר הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי הוא הבכיר בשרי אחשוורוש מלך פרס, אשר הסית את מלכו כנגד האוכלוסייה היהודית בממלכה, במטרה לבצע בה רצח עם. המן מכונה במגילת אסתר "צורר היהודים", וכן "איש צר ואויב המן הרע הזה", שביקש להשמיד את כל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות. לבסוף סוכלה מזימתו, בעיקר בזכות אסתר והוא נתלה. בשיח היהודי נשתרש כינויו כ"המן הרשע".

אֲגַג הוא דמות מקראית, אחרון מלכי העמלקים.

מלחמת שאול בעמלק היא מלחמה המתוארת בתנ"ך, בספר שמואל א', פרק ט"ו. על פי הסיפור המקראי, שאול המלך הצטווה על ידי ה' להילחם בעמלק מלחמת חורמה, ולא להשאיר מזרע עמלק כל זכר. שאול לא קיים את דבר ה' כפי שהצטווה, ולכן הודח ממלכותו, והיא נמסרה לדוד בן ישי.

ספר תורה הוא מגילת קלף או גוויל שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

בהלכה היהודית, פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום אדמדם, ומשתמשים באפרה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת, לאחר תהליך המתואר במקרא, בתחילת פרשת חוקת, הכולל בין היתר: שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מי מעיין, והזאה (התזה) בעזרת אזוב ביום השלישי וביום השביעי על ידי איש טהור ממי הנידה על הטמא שנהפך בסיום התהליך לטהור. גם לאחר ההזאה האדם עדיין טמא עד שיטבול במקווה, ובערב הוא חוזר להיות טהור.

פרשת חֻקַּת היא פרשת השבוע השישית בספר במדבר. לפי החלוקה לפרקים, היא פותחת בתחילת פרק י"ט ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק א', וכוללת 87 פסוקים.

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על שם מחברו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים. הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

קורבן פֶּסַח ביהדות הוא קורבן של טלה או גדי שהוקרב לראשונה שעות ספורות לפני מכת בכורות – המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ובעקבות זאת נקבע כקורבן המוקרב בכל שנה, מעת הכניסה לארץ ישראל, בי"ד בניסן אחר הצהריים, ונאכל בליל ט"ו בניסן – חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה" של אלוהים על בתי ישראל בזמן מכת בכורות, ככתוב: ”וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.”

קידוש החודש הוא מצווה דאורייתא המוטלת על בית הדין שבארץ ישראל, לקבוע כל חודש את היום בו יחול ראש החודש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה.

ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על שם מחברו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים. הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון ובעיקר לאחריו, בגלות בבל.

לפי המסורת היהודית, בית המקדש השלישי הוא בית המקדש העתיד להבנות בהר הבית.

הלוח העברי הוא לוח שנה המבוסס על שילוב מחזור הירח ומחזור השמש עם התחשבות בימות השבוע. כל שנה מכילה 12 או 13 חודשים המתחילים כל אחד במולד הירח. המספר המשתנה של חודשי השנה שומר על הקבלה בין שנה עברית ממוצעת למחזור השמש. היממה בלוח העברי מתחילה עם שקיעת החמה או צאת הכוכבים.

רֹאשׁ חֹדֶש הוא היום הראשון בכל חודש עברי. בחודשים מלאים - המונים שלושים יום - גם היום האחרון נחשב ראש חודש של החודש הבא. והוא מעין מועד ביהדות. הכרזה על ראש חודש מכריעה למעשה מתי יצוינו החגים היהודיים, הנקבעים לפי התאריך העברי.

יום שני הוא היום השני מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה ועל-פי תקן ISO-8601, זהו היום הראשון בשבוע. בכל מדינות אירופה ואמריקה זהו היום הראשון בשבוע העבודה.

יוֹם רְבִיעִי הוא היום הרביעי מצאת השבת. בחלק ממדינות אירופה וכן בתקן ISO 8601 הוא היום השלישי בשבוע. בחלק מהמדינות המוסלמיות יום רביעי הוא היום האחרון בשבוע העבודה.

יום שישי הוא היום השישי מצאת השבת שלפניו, והוא ערב השבת שאחריו. בחלק ממדינות אירופה ובתקן ISO-8601, זהו היום החמישי בשבוע.

הַשַּׁבָּת היא יום קדושה, שביתה ממלאכה ומנוחה שבועי ביהדות, המועד הראשון במועדים הקבועים מהתורה. המועד חל באופן קבוע מדי שבעה ימים, ביום השביעי שבשבוע. תחילת השבת היא בראשיתו של "ליל שבת", ערבו של יום שישי לאחר שקיעת החמה, החל מזמן "בין השמשות", וסיומה הוא ביום המחרת, עם צאת הכוכבים – זמן הקרוי "מוצאי שבת".

פרשה או פרשיה הוא מונח המשמש כינוי לקטעים קצרים אשר מכונים פרשה פתוחה או פרשה סתומה בהתאם לצורת העימוד בתחילת הפרשה. החלוקה לפרשות היא החלוקה היחידה המופיעה בספרי התורה, לעומת החלוקה לפרקים או סדרים שלא מופיעה בהם. לפי הרמב"ם, סימון לא נכון של פרשיות פתוחות או סתומות פוסל את ספר התורה.

שולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1558 (ה'שי"ח) ונדפס לראשונה בעיר ונציה, במהלך שנת 1565 (ה'שכ"ה–ה'שכ"ו).

הפִּיוּט הוא שירת קודש יהודית, שבמקורה נועדה להוות נוסח חלופי שירי לתפילות, במקום נוסח הקבע, בדרך כלל בימים מיוחדים אך גם בימי חול ובשמחות.

רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל היה משורר ופילוסוף יהודי בתור הזהב של יהדות ספרד. מגדולי המשוררים שקמו בספרות העברית לדורותיה. כתיבתו העמוקה, העשירה, המורכבת והמליצית מאופיינת בשוני וייחוד רב.

רבי יהודה בן שמואל הלוי היה רב משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודים בימי הביניים ובכלל.