כלכלת גרמניה המזרחית

מאת ויקיפדיה, אך משופר ויזואלית

כלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת וריכוזית שבה המדינה שלטה בכלכלה כולה, בניגוד לכלכלה קפיטליסטית. המדינה החליטה על חלוקת ההשקעה בכלכלה הלאומית והקצתה את המשאבים. את התוכניות הכלכליות קיפלה המדינה בתוכנית חומש. כיאה לכלכלה מתוכננת, אמצעי הייצור היו - רובם ככולם - בבעלות ממשלתית. המדינה סבסדה כ-80% ממחירי מוצרי יסוד כגון אוכל, בגדים ושכר דירה. ההילך החוקי של גרמניה המזרחית היה מארק מזרח גרמני.

גלה עוד נושאים הקשורים לכלכלת גרמניה המזרחית

סקירה היסטורית

השנים הראשונות

לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה המובסת לארבעה חלקים: סובייטי, אמריקאי, בריטי וצרפתי. שלושת האחרונים התאחדו ליצירת גרמניה המערבית בעוד שבשטח האזור הסובייטי קמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית או בשמה הנפוץ גרמניה המזרחית. מצבן הכלכלי של שתי המדינות, המזרחית והמערבית היה קשה עקב הנזקים העצומים שנגרמו לגרמניה בעת מלחמת העולם השנייה. ערים שלמות ובהן תעשיות, רחובות, מבנים ציבוריים נהרסו כמעט עד היסוד. בעוד שבגרמניה המערבית הונהג משק קפיטליסטי שבו כוחות השוק מניעים את הכלכלה, הונהג בגרמניה המזרחית משק מתוכנן. ביולי 1948, הונהג מטבע חדש בגרמניה המזרחית, הוא המארק מזרח גרמני. השנים הראשונות בגרמניה המזרחית היו קשות עקב נזקי המלחמה ופיצויי המלחמה הרבים שדרשה ברית המועצות. לאחר כיבוש גרמניה, החלה הכלכלה המזרח גרמנית לעבור תהליך של הלאמה. בשנת 1947 הושלמה רפורמה חקלאית: רפורמה זו הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות ממשלתיות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.

עד שנת 1949 הולאמה שליש מהתעשייה וניתנה תחת שליטה מזרח גרמנית-סובייטית: לפי הערכות בשנת 1949 100% מתעשיית המכוניות, 90%-100% מתעשיית הכימיקלים, וכ-93% של תעשיית הדלק היו נתונות לשליטה סובייטית לצורך פיצויים. הפיצויים שעל גרמניה הוטל לשלם בשנים הראשונות היו עצומים והיוו נטל על הכלכלה שגם כך נהרסה (כ-6,000,000,000 מארק לשנה).

בשנת 1951 התחילה הממשלה ביישומה של תוכנית החומש הראשונה שתכננה גידול של 1,200% בתפוקת הפלדה, ו-200% בתפוקת המלט. התוכנית שמה דגש על שיקום התעשייה והגדלת הפריון של התעשייה הכבדה. במרץ 1953 מת סטלין מנהיגה של ברית המועצות. לאחר מותו נוצרה ציפייה בקרב מדינות הגוש המזרחי ובהן גרמניה המזרחית להורדת הנטל הסובייטי על כלכלות אלו וכך לגרום להעלאת רמת החיים. אמנם הוחל בתוכנית כלכלית שמטרתה הגברת התפוקה של מוצרי הצריכה, אך בה בעת הועלו מכסות הפועלים ב-10% ללא העלאת שכר. ההתמרמרות הובילה למהומות ב-17 ביוני 1953.

הורדת העול והגברת השיקום

כחודשיים לאחר סיום המהומות, יצאה באוגוסט 1953 משלחת לברית המועצות בראשותו של אוטו גרוטהוול ראש ממשלת גרמניה המזרחית: בביקור זה הוסכם שתשלום פיצויי המלחמה יסתיימו באחד בינואר 1954, ברית המועצות החזירה לגרמניה המזרחית מפעלי תעשייה בשווי 2.7 מיליארד מארק, עלות הכיבוש לא יעלה על 5% מההכנסה הלאומית, גרמניה המזרחית קיבלה אשראי של 485 מיליון רובל ומזון וחומרי גלם בשווי 290 מיליון רובל. באמצע שנות ה-50 נרשמה התקדמות כלכלית מרשימה: בין 1954-56 נבנו 40,000 יחידות דיור, בעיקר בערים תעשייתיות כמו ברלין, רוסטוק ואייזנהיטנשטט.

תוכנית החומש השנייה (1956-1960) נתקלה בקשיים ולכן היא הוחלפה על ידי תוכנית שבע השנים (1959-1965). התוכנית החדשה שמה לה כמטרה להשיג את שיעור הייצור לנפש של גרמניה המערבית עד סוף 1961, הגדילה את מכסות הייצור, וכיוונה להגדלה של פיריון העבודה בשיעור של 85%.

השיטה הכלכלית החדשה (NES)

שיעור הצמיחה התעשייתית השנתי החלה לרדת משנת 1959. לכן ברית המועצות המליצה שגרמניה המזרחית תיישם את הרפורמות שהוצעו על ידי אווסי ליברמן, כלכלן סובייטי, שתורתו כללה שילוב ריווחיות ועוד עקרונות של שוק חופשי בשיטה הקומוניסטית. אולבריכט התאים את התאוריה של ליברמן ובשנת 1963 הכניס את השיטה הכלכלית החדשה (NES) לשימוש במזרח גרמניה, הרפורמה גרמה לביזור בקבלת ההחלטות וקבלת שיקולים של השוק ורמת ביצועים. ה-NES חתרה ליצור מערכת כלכלית יעילה והפיכת גרמניה המזרחית לאומה מובילה מבחינת רמת התיעוש. תחת ה-NES משימת ביסוס ההתפתחות הכלכלית החדשה הייתה נתונה לפיקוח מרכזי. תהליך הביזור היה העברת סמכויות חלקית מן מוסדות המדינה אל חבר העסקים העממי (גרמנית: Vereinigungen Volkseigener Betriebe, VVB). המדינה קבעה את ייעד הייצור הכללי אבל כל VVB קבע את חלוקת התקציב שלו, השימוש בטכנולוגיה והקצאת כוח האדם והמשאבים. ה-NES קבע שהחלטות ייצור יעשו על בסיס ריווחיות, משכורות ישקפו את הביצועים בעבודה ושמחירים תלויים בביקוש השוק. ה-NES יצרה אליטה טכנוקרטית ובשנת 1963 אולבריכט הודיעה על מדיניות חדשה בקשר לקבלה לדרגים הגבוהים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. אולבריכט פתח את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי לחברי מפלגה צעירים בעלי חינוך טוב יותר וכישורי ניהול עליונים על קודמיהם בתפקיד. כתוצאה מזה האליטה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי נחלקה לפלגים בכל הקשור למדיניות כלכלית ופוליטית. הדגש החדש על מדיניות טכניות וניהוליות איפשר לאליטה הטכנוקרטית להיכנס לדרגים הגבוהים ביותר של הבירוקרטיה הממשלתית, דרגים שקודם היו שמורים לאידאולוגים של המפלגה. מנהלים מן ה-VVB נבחרו על בסיס של יכולת מקצועית מאשר ציות אידאולוגי. מספר מקומות העבודה של בעלי כישורים טכניים גדל. המפלגה שמה דגש על חינוך לכישורים ניהוליים וטכניים וגמלה עליהם בהתקדמות חברתית וחומרית. לאורך כל אותה תקופה נרשמה עלייה יציבה ברמת החיים.

השיטה הכלכלית של הסוציאליזם (ESS)

בשנת 1968 אולבריכט פתח במסע תעמולה בקרב חברות הקומקון למען הגדלת התפתחותם הכלכלית "באמצעות עצמם". ה-NES הוחלף בשיטה הכלכלית של סוציאליזם (ESS) שהתמקדה בהיי טק כדי להפוך את הצמיחה הכלכלית העצמית לאפשרית. תכנון מרכזי הוחזר למגזרים שהוכרזו כזקוקים לבנייה כמו אלקטרוניקה, מחשבים, תקשורת, התעשייה הכימית ותעשיית הפלסטיק. פעלו לשילוב בין התעשיות השונות. ניתנו סובסידות כדי להאיץ את הצמיחה במגזרים מועדפים. במהלך התוכנית הייתה התפתחות כלכלית ניכרת אך המשק לא הצליח לעמוד בייעדי היצור הגבוהים שהתוכנית תבעה מה שגרם לחיסולה בשנת 1970.

המשימה העיקרית

תוכנית "המשימה העיקרית" שהוכנה לשימוש על ידי אריך הונקר בשנת 1971 הדגישה גישה מרקסיסטית-לניניסטית ואת מאבק המעמדות הבינלאומי. במהלך התקופה הזאת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי פתחה במסע תעמולה נרחב כדי לזכות בתמיכת הציבור לסוציאליזם בנוסח סובייטי ולתוכנית לשים את "העובד" במרכז. המשימה העיקרית שמרה על מטרת התיעוש אבל הדרך להשגתה הייתה באמצעות תכנון ריכוזי על ידי המדינה. סוציאליזם צרכני, היה המרכיב העיקרי של המשימה העיקרית, היה ניסיון להגביר על הפופולריות של הסוציאליזם על ידי התחשבות בצרכים החומריים של מעמד הפועלים. המדינה העלתה משכורות ונתנה יותר תשומת לב להעלאת הזמינות של מוצרי צריכה.

המשטר גם האיץ בניית יחידות דיור ושיפוץ קיימות, 60% מהם שימשו את מעמד הפועלים, דמי השכירות המשיכו להיות מסובסדים ונשארו נמוכים. אימהות קיבלו תשלום במהלך חופשות לידה ונבנו מתקנים לטיפול בילדים. תשלום הפנסיה הוגדלו אף הם.

בשנות ה-70 נרשמה עלייה רצינית ברמת החיים של האוכלוסייה וגרמניה המזרחית הפכה לאחת מהמדינות המתועשות בעולם. בנוסף, המחירים באותה תקופה עלו מעט מאוד לאורך השנים, הודות לסבסוד ממשלתי מסיבי.

משבר החוב הציבורי

בשנות השמונים תפח חובה הציבורי (שהיה חיצוני) ליותר מ-40 מיליארד מארק, סכום שהיה סכום עצום ביחס ליכולת היצוא של גרמניה המזרחית למערב כדי להשיג מטבע חוץ. מסמך שהוכן לפוליטביורו באוקטובר 1989 חזה שכדי לייצב את המצב יהיה צורך להגדיל את הייצוא למערב מ-2 מיליארד מארק ליותר מ-11 מיליארד מארק עד שנת 1995. אף על פי שזה לא סביר שמאמץ כזה יכול היה להצליח בלי לעורר אי יציבות פוליטית.

רוב החוב נוצר על ידי ייבוא של רכיבי טכנולוגיה וחומרי גלם וניסיון לשמור על רמת החיים על ידי ייבוא מוצרי צריכה. הניסיון המזרח גרמני להתחרות במערב נידון לכישלון וגם גרם לבזבוז משאבים גדול. כמו כן בשנת 1981 ברית המועצות הפסיקה לספק למדינה נפט בזול, דבר שתרם לפגיעה בכלכלה.

גלה עוד נושאים הקשורים לסקירה היסטורית

רמת החיים במזרח גרמניה

רמת החיים במזרח גרמניה השתפרה מאוד במהלך שנות קיומה^[^{דרוש מקור]}. רוב המשקיפים, הן במזרח והן במערב, הסכימו שבשנות השמונים נהנו הגרמנים המזרחיים מרמת החיים הגבוהה ביותר במזרח אירופה. שיפורים משמעותיים התרחשו, במיוחד לאחר 1971, כאשר משטר הונקר הודיע על מחויבותו להגשמת "המשימה העיקרית" של המשק, שהוגדרה כהגברת החומריות החומרית והתרבותית של כלל האזרחים. אבל נותרו בעיות. באמצע שנות ה-80, התעשייה הקלה ותעשיות מוצרי הצריכה לא היו מתפקדות כראוי כמו גם המשק בכללותו.^[1]

מאז היווסדו של המשטר, ההכנסה החודשית שהשתכר אזרח מזרח גרמני עלתה בהתמדה במונחים של כוח קנייה יעיל. לפי שנתון סטטיסטי מזרח גרמני לשנת 1986, ההכנסה החודשית הממוצעת לעובדים במגזר הסוציאליסטי של המשק עלתה מ 311 מארקים מזרח גרמנים בשנת 1950 ל 555 מארקים מזרח גרמנים לאחר עשור, 755 מארקים מזרח גרמנים ב-1970 ו-1130 מארקים מזרח גרמניים בשנת 1985.

נתונים אלה אינם משמעותיים מאוד, אך הם מראים שמגמת העלייה הייתה עקבית וחיובית. ב-1986, בשערי החליפין הרשמיים, 1,000 מארקים מזרח גרמנים היו שווים ל-500 דולר, סכום שאפשר מחיה צנועה בארצות הברית, כוח הקנייה של המארק המזרח-גרמני יכל לרכוש מספר רב של מוצרים בסיסיים, משום שהמדינה סבסדה את הייצור וההפצה שלהם לעם. לפיכך, דיור, אשר מהווה חלק גדול מהכנסתן של מדינות מערביות, היווה פחות מ-3% מההוצאות של משפחה עובדת טיפוסית בשנת 1984 במזרח גרמניה. חלב, תפוחי אדמה, לחם ותחבורה ציבורית היו גם זולים יחסית. שירותים רבים, כגון טיפול רפואי וחינוך, המשיכו להיות זמינים ללא כל עלות, למעט מעט מאוד. אפילו ארוחות במסעדה, קונצרטים, ובולי דואר היו זולים לפי סטנדרטים מערביים. אולם, בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים החלה הממשלה להצביע על כוונה לצמצם במידה מסוימת את מספר הפריטים שסובסדו על ידי המדינה, דבר שהעלה כי עליות המחירים של הצרכנים במזרח-גרמניה.

עבור אזרחים שחיפשו חפצי "מותרות", כגון סטריאו, מכוניות, טלוויזיות צבעוניות ומקפיאים, או אפילו קפה וברנדי, הכנסה חודשית של 1000 מארקים לא הייתה מאפשרת להם לרכוש הרבה מאלו. באמצע שנות השמונים, מחירי הבגדים (למעט הבסיסיים ביותר) ומצעים היו גבוהים יחסית. מוצרים בעלי תביעה מיוחדת לאיכות או לסגנונות, שנמכרו בעיקר בחנויות "Exquisit" או "Delikat", היו יקרים מאוד.

עד אמצע שנות ה-80 לא היה לתושבי מזרח גרמניה כל קושי בהשגת בשר, חמאה, תפוחי אדמה, לחם, בגדים ועוד. הצרכנים, אמנם, נאלצו לבלות זמן רב קניות עבור פריטים אלה. פירות וירקות היו קשים יותר להשגה מאשר מצרכי מזון בסיסיים, במיוחד בעונת החורף, ואיכותם הייתה לעיתים נחותה בהשוואה לסטנדרטים המקובלים במערב.

לגבי דיור, עוד צורך בחיים, ממשלת גרמניה המזרחית לא נקטה פעולה רצינית כדי לספק מתקנים מודרניים עד סוף שנות ה-60, ההרס של מלחמת העולם השנייה יצר בעיות דיור עצומות באזור הכיבוש הסובייטי, במיוחד בערים. החל מסוף שנות ה-60, יזמה הממשלה קמפיין גדול להקמת מתקני דיור מודרניים; היא ביקשה לחסל את מחסור הדיור הממושך ולחדש באופן מלא את המלאי הקיים עד שנת 1990. בתחילת שנות ה-80, התוכנית סיפקה כמעט 2 מיליון יחידות חדשות או משופצות, ועוד 2 מיליון נוספו עד 1990. החל מ-1985, התוכנית נראתה משביעת רצון, ויעדי התוכנית הושגו לפעמים ולפעמים היו קרובים להשגה. רוב הדיור היה מורכב מגורדי שחקים, לעיתים קרובות לא מרווחים, לא מגוונים ולא נראים נעים לעין. עם זאת, דירות כאלה היו פונקציונליות, והם בדרך כלל נועדו לספק גישה נוחה לבתי ספר, תחבורה, מסעדות, מגרשי משחקים, סניפי דואר, סופרמרקטים. בנוסף לסוג זה של דיור, אנשים יכלו לבנות את בתיהם (מחוץ לברלין המזרחית). כ-15% מהיחידות שנבנו עד 1981 היו בבעלות פרטית.

באמצע שנות השמונים, זמינותם של מוצרי צריכה ומתנות מתמידים נותרה פחות משביעת רצון, אם כי היא השתפרה. הביקוש למכוניות וכן לפריטים כמו מכונות כביסה ומקררים היה גדול מההיצע הקיים; עם זאת, שיפור לאורך השנים היה יציב. בשנת 1985 כ-99% ממשקי הבית היו בעלי מקררים לעומת כ-26% בלבד ב-1965,מספרם של משקי הבית שהייתה להם מכונת כביסה עלה מ-28% ל-92% ומספרם של משקי הבית שהיו בעלי טלוויזיה עלה מ-49% ל-93%.

היה יותר קשה להשיג מכונית, כאשר היה צריך להמתין במשך 10 שנים בשביל לקבל מכונית. בשנת 1985,ל-46% ממשקי הבית היו בעלי מכונית. מספר הסופרמרקטים וחנויות אחרות, מסעדות ומרכזי שירות עלה באופן משמעותי באמצע שנות השמונים.

אזרחים מזרח-גרמנים נטו להשוות בדרך כלל את רמת חייהם עם רמת החיים של אזרחים במדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, אולם הם גם השוו את עצמם לרמת החיים במערב גרמניה ובמדינות מערביות אחרות.

השוואה בין קיבולת הרכש הנורמלית של מזרח גרמניה לגרמניה המערבית המערבית היא בעלת ערך מוגבל, למרבה הצער, משום שהיצע הסחורות הקיימות במערב גרמניה גבוה בהרבה, ותשומות החומר והמאפיינים הטכניים של מוצרי מערב גרמניה בדרך כלל גבוהים יותר. ב-1983, המכון למחקרים כלכליים במערב ברלין ערך את אחד ממחקריו התקופתיים שבו נמדד כוח הקנייה של המארק המזרח-גרמני בהשוואה לזה של המארק המערב-גרמני.

"סלי שוק" של סחורות שנרכשו בשתי המדינות היו הבסיס להשוואה. כאשר דפוסי הצריכה של מזרח גרמניה שימשו בסיס להחלטה מה צריך להיכנס לסל השוק, מארק מזרח גרמני רכש יותר מאשר מארק מערב-גרמני. כלומר, כאשר גרמנים מערביים רכשו בדיוק את אותם הדברים באותה מידה כמו עמיתיהם במזרח גרמניה, המערב הגרמני היה צריך לשלם יותר (24% יותר עבור משק בית ממוצע של ארבעה חברים). אם, לעומת זאת, דפוסי הצריכה של מערב גרמניה שימשו בסיס להשוואה, התוצאות ישתנו (המארק המזרח-גרמני יכל לרכוש רק 87% משכנו המערב גרמני, בהשוואה למדינות מערביות רבות בעולם באותה התקופה מדובר היה בנתון די טוב^[^{דרוש מקור]}). המכון סיכם כי ככלל, המארק המזרח-גרמני יכל להיחשב כ-106% מהערך של המארק המערב גרמני בכוח הקנייה, עלייה מרשימה מ-76% בשנת 1960,ל-86% בשנת 1969 ו-100% בשנת 1977.

ההכנסה במזרח גרמניה לנפש ב-1948 הייתה 40% מרמת ההכנסה של מערב גרמניה. עד שנת 1989, הייתה ההכנסה לנפש במזרח גרמניה 66% מרמת מערב גרמניה. אזרחי מעבר גרמניה עזרו למזרח גרמנים על ידי שליחת וסטפאקט.

הנהגת מזרח גרמניה הכירה כבר ב-1985 כי הכמות, הטווח והאיכות של מוצרים ושירותים רבים המוצעים לצרכן במזרח גרמניה דורשת שיפור וכי רצונות הציבור צריכים לקבל יותר תשומת לב. יצוין, עם זאת, כי העיתונות במזרח גרמניה, הטלוויזיה והרדיו דיווחו לעיתים קרובות על חוסר הביטחון של החיים בחברה הצרכנית של מערב גרמניה. שידורי הטלוויזיה במערב גרמניה עצמם לא העלו תמונה אידילית של רווחת הצרכנים, שהכילה כפי שהם עשו כמות ניכרת של ביקורת עצמית ודיונים על חולשות מערב גרמניה.

מאמצע שנות ה-80 עד לקריסת המשטר הקומוניסטי, הבעיות במזרח גרמניה החמירו לאור הקשיים שעמה התמודדה (חובות גדולים, ניהול בירוקרטי מדי, הבעיות הכלכליות של שכנותיה שהשפיעו גם עליה ועוד).החלו להיווצר מחסורים במוצרים ונוצרה התמרמרות רבה בקרב האזרחים על כך.

גלה עוד נושאים הקשורים לרמת החיים במזרח גרמניה

התכנון המרכזי

העובדה שכלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת לא אומרת כי היא נוהלה באמצעות גוף או תוכנית אחת. הכלכלה נוהלה באמצעות מספר תוכניות לטווח קצר וארוך. התוכניות הקצו משאבים, יעדי ייצור ועוד לכלכלה וחזו בה שינויים. במשך השנים ככל שהכלכלה התפתחה משימת הניהול שלה הלכה והסתבכה ונעשה מורכב לחלק את המשאבים

התכנון לטווח קצר

התוכנית לטווח הקצר הייתה השנה הפיסקלית דהיינו שנת כספים, שהתחילה כמקובל ברוב מדינות העולם בראשון ב-1 ונסתיימה ב-31 בדצמבר. במסגרת התכנון לטווח קצר נקבע התקציב, נקבעו תחזיות צמיחה לסקטורים השונים של הכלכלה, ניוד של כוח עבודה וחומרי גלם ומבנה הייצוא והייבוא.

התוכנית לטווח בינוני

תוכנית זו הייתה תוכנית החומש. התוכנית לטווח בינוני (5-7 שנים) כללה תחזיות ואינדיקטורים בדומה לתוכנית לטווח הקצר אך יותר הכלליות. הדגש בתוכנית החומש (שפעלה לראשונה משנת 1951) קבעה את הכיוון הכלכלי אליו שואפות הרשויות ואת חלוקת המשאבים וההשקעות בכלכלה.

גלה עוד נושאים הקשורים להתכנון המרכזי

ענפי הכלכלה

תעשייה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חקלאות

גרמניה המזרחית ירשה חקלאות המורכבת מחוות חקלאיות פרטיות כאשר חלק מהן בבעלות בכירים במשטר הנאצי. בשנת 1946 יצאה לפועל הרפורמה החקלאית ("בודנרפורם") אשר הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות קולקטיביות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.

בשנת 1958 המגזר החקלאי הורכב מרובו על ידי 750,000 חוות בבעלות פרטית שהיווה 65% מהאדמות הניתנות לעיבוד לעומת 6,000 חוות שיתופיות. בשנים 1958-59 נחקקו חוקים המגבילים את בעלי החוות הפרטיות ונציגי המפלגה נשלחו לכפרים בניסיון לעודד קולקטיביזציה מרצון. בנובמבר ובדצמבר 1959 כמה מן החוואים הפרטיים נעצרו באשמת הפרות ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. באמצע שנות השישים כמעט 85% מכל האדמות הניתנות לעיבוד נוהלו על ידי 19,000 חוות שיתופיות והחוות הממלכתיות היוו 6% נוספים. בשנת 1961 החוות הממשלתיות והשיתופיות (LPG) ייצרו 90% מתוצרתה החקלאית של גרמניה המזרחית.